היועמ"ש רשאי להגיש ראיות נוספות בערעור לאחר הודעה על התייצבותו בהליך

1.       ביום 28/4/04 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בערעור זה, מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. ביום 15/8/04 הגיש היועץ המשפטי לממשלה את הבקשה שלפנינו, שבה עתר לאפשר לו להגיש כראיה תעודת עובד ציבור, "אשר יש בה כדי לשפוך אור על המחלוקות הנמצאות בליבו של הערעור נשוא תיק זה". המשיבים 1-4 (להלן - "המשיבים") הגישו תגובה ובה התנגדו לבקשה. המערערת הסכימה לה. הדיון בבקשה נדחה מעת לעת, שכן ב"כ הצדדים בקשו שוב ושוב להימנע מהכרעה כדי לאפשר להם לנסות לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. משלא עלה בידי הצדדים לעשות כן במשך למעלה משנתיים, לא ראינו לדחות את הדיון פעם נוספת. בישיבה שהתקיימה ביום 1/11/06 שמענו, אפוא, את טענותיהם של ב"כ הצדדים בבקשה זו. הדיון התמקד בבקשה להבאת הראיות הנוספות, וזאת מתוך שסברנו, כי קבלתה עשויה לייתר, לפי שעה, את שמיעת הערעור בכללותו.

נקדים מסקנה לדיון ונאמר, כי החלטנו להתיר ליועץ המשפטי לממשלה את הבאת הראיות הנוספות. כפועל יוצא מכך, יוחזר ההליך לבית משפט שלום לצורך בירור נוסף ומתן פסק דין חדש. להלן יובאו הנימוקים להחלטתנו זו, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ההליך בבית משפט קמא

2.       המשיבים הגישו לבית משפט קמא תביעה לסילוק יד כנגד המערערת, בטענה שזו בנתה והקימה מתקני ציבור על מקרקעין שבבעלותם. המדובר במקרקעין בשטח של 44.837 דונם, הרשומים בלשכת המקרקעין ברמאללה כספר 1 בתוניה, דף 9, על שמם של יצחק גבריאלוביץ (שלזכותו נרשמו 33/100 מהמקרקעין), שהמשיבים הינם חליפיו מכוח ירושה, על שמה רגינה פטל (שלזכותה נרשמו 55/100 מהמקרקעין) ועל שמו של יוסף ריבלין (שלזכותו נרשמו 12/100 מהמקרקעין).

3.       המערערת טענה להגנתה בבית משפט קמא, כי היא מחזיקה במקרקעין כדין, מכוח רשות שניתנה לה להשתמש במקרקעין לצרכי ציבור על ידי מי שהועברו לידיו הזכויות במקרקעין. את טענתה זו ביססה המערערת על שלושה נדבכים: האחד, שהמקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי ביו"ש בהיותם רכוש ממשלתי; השני, שהמקרקעין הופקעו לצרכי ציבור על ידי המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון; טיעון שלישי שהעלתה המערערת הוא שגם מכוחה של תוכנית מתאר 220/1, אשר קבעה כי השימוש באותו חלק מהמקרקעין יהיה לצרכי ציבור, היא עושה שימוש כדין במקרקעין.

4.       בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבים ודחה את עמדתה של המערערת על שלושת נדבכיה. לצורך ההכרעה בטיעון הראשון, שלפיו המקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי ביו"ש, עמד בית משפט קמא על המצב המשפטי החל על מקרקעין  באזור יו"ש הנמצאים בבעלות של יהודים. בית משפט קמא ציין בהקשר זה, כי לאחר כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 ע"י צה"ל פורסם צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967. מטרתו של צו זה הייתה להקנות לממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי והנטוש (להלן: "הממונה על הרכוש הממשלתי") את כל הרכוש הממשלתי, אשר הוגדר, בין היתר, ככל רכוש שביום הקובע (7.6.67) או לאחריו היה רשום על שם או מוקנה למדינת אויב. בשנת תשנ"א, הוסף לצו האמור סעיף 1א, שלפיו גם רכוש - שלפני 7.6.67 חלו עליו הוראות סעיפים 9(1)(ד)(I) או (III) לפקודת המסחר עם האויב, 1939 - או כל רכוש שחל על בעליו מנשר מס' 55 משנת 1950, הוא רכוש ממשלתי.

על רקע זה נפנה בית משפט קמא לבחון, האם המקרקעין שבמחלוקת באים בגדר הגדרת "רכוש ממשלתי". הוראות סעיפים 9(1)(ד)(I) או (III) לפקודת המסחר עם האויב, 1939 קובעות כדלקמן:

כדי למנוע תשלום כסף לאויב וכדי לשמור על נכסי האויב עד לסידורים שייעשו עם חתימת חוזה השלום, רשאי שר האוצר למנות אפוטרופסים על נכסי האויב בישראל, והוא רשאי בצו -

....

(ד) ליתן לאפוטרופוס ולכל אדם אחר אותן זכויות ולהטיל עליהם סמכויות, תפקידים וחובות ככל אשר יקבע בצו, בנידון -

 (I) רכוש שהקנוהו או שדרוש להקנותו לידי האפוטרופוס עפ"י צו,

...

 (III) כל רכוש אחר של האויב שלא הוקנה ואשר לא דרוש להקנותו כך, או

...

סעיף 4(1) לצו המסחר עם האויב (אפוטרופוס), 1935, קובע כדלקמן:

רשאי שר האוצר, בכל מקרה שבו הוא רואה למועיל לעשות כן, להקנות לאפוטרופוס בצו אותו רכוש שהוא יקבע, או את הזכות להעביר כל רכוש אחר של אויב ככל אשר יקבע. כל צו שניתן בצורה זאת ע"י שר האוצר יקרא להלן "צו הקניה".

נוכח הוראות אלה קבע בית משפט קמא, כי על מנת שעל המקרקעין תחולנה הוראות הפקודה או הצו, יש צורך בקיומו של "צו הקניה", המקנה את המקרקעין לאפוטרופוס על נכסי האויב. בית משפט קמא המשיך ובחן גם את הוראותיו של מנשר מס' 55, אשר קבע כי "האנשים הגרים באזורים הפלשתיניים שתחת פיקוחם של היהודים ואנשים אחרים הנאמנים לשלטון היהודי" ייראו כאויב. בית משפט קמא סבר, כי מנשר זה לא ביטל את פקודת המסחר עם האויב או את צו המסחר עם האויב (אפוטרופוס) אלא אך הגדיר על מי הם חלים. מכאן, שגם לאחר פרסום מנשר מס' 55 היה צורך ב"צו הקניה". מאחר שהמערערת לא הציגה צו הקניה המתייחס למקרקעין, ואף עלה מהראיות שהובאו כי לא קיים צו הקניה, נדחתה הטענה שהמקרקעין הוקנו לממונה.

5.       באשר לנדבך השני בהגנתה של המערערת, שעניינו בהפקעת המקרקעין על ידי המנהל האזרחי, קבע בית משפט קמא, כי אין תוקף לצו ההפקעה, באשר הודעה על ההפקעה לא נמסרה כדין לבעלי הזכויות במקרקעין. בתוך כך העיר בית המשפט, כי ספק בעיניו אם לאור חומר הראיות כלל ניתן לקבוע, שהמקרקעין נכללים בתחום ההפקעה.

6.       באשר לטיעונה השלישי של המערערת נקבע, כי אין בכוחה של תוכנית המתאר לפגוע בקניינם של המשיבים, או להעניק למערערת זכות שימוש במקרקעין בניגוד לרצון המשיבים.